אם עוד לא הכרנו? אז אני אינסה
ואני הייתי אישה תלותית, קנאית ואומללה.
שנים על גבי שנים. 

אני לחלוטין אומרת את זה בלב כבד - יחד עם ביטחון מלא:
אני חוויתי את זה על הבשר שלי.

התסריט הכי גרוע שאפשר לדמיין:
בגידה שהובילה לגירושין.

אבל תראי, במבט לאחור? עם כמה שזה כאב ושרף לי את הלב?
זה ממש לא מפתיע אותי. 
(וואו, כמה קשה להודות בזה)

למה זה לא מפתיע אותי היום?
כי כל מה שחיפשתי באותם נישואים היה תשומת הלב שלו.

״מה הוא חושב עליי?״
״אני עומד בציפיות שלו?״
״אני אישה מספיק טובה?״
״כמה הוא חושב עליי ביום יום?״

המשוואה שלי בראש הייתה פשוטה:
אם אני מרכז העניינים שלו - אני מאושרת.
חשבתי שאם זה ככה אז הוא מעריך אותי!

נו, הרי מי לא רוצה שבעלה יעוף עליה,
יחשוב עליה וירצה רק אותה?

ומה קרה? בדיוק ההפך.

ככל שחשבתי יותר על איך הוא רואה אותי ומה הוא חושב עלי - ככה הרגשתי יותר ויותר אומללה.

כאילו אני רודפת אחרי משהו שתמיד מנסה לחמוק ממני.

וזה אפילו לא היה החלק הכי קשה!

הדבר שהכי סבלתי ממנו, הייתה
הקנאה הנוראית שתקפה אותי באופן יומיומי.

תמיד השוויתי את עצמי לאחרות!

לחברות שלי שנשואות באושר, לקולגות בעבודה שהיו מקבלות
משלוחים מפנקים למשרד של זרי פרחים ושוקולדים מבני הזוג שלהן, 
לנשים זרות שהיו הולכות ברחוב ומחזיקות יד עם הגבר שלהן...
ואפילו לעצמי מהעבר, לתקופה עוד שהייתי מרכז תשומת הלב של בעלי.

וכל עוד החיים שלי נראו ככה?
מצאתי בעצמי יותר ויותר פגמים, שריטות
ובעיות שמעידות ש"אני לא בסדר".

היו עולות לי שאלות כמו:

 "למה בעלי לא מתייחס אלי כמו גברים אחרים לנשים שלהן?"

"מה עוד אני צריכה לעשות כדי שיתייחס אלי ככה?"

"למה אני צריכה להתחנן שיראה אותי?"

כל הדברים האלה הפכו אותי לאישה
חסרת ביטחון ובלי ערך עצמי

וזה רק התגבר מיום ליום.

נקפוץ קדימה להווה:

אני נמצאת בזוגיות מדהימה, עם גבר שאכפת לו ממני,
גבר שחושב עלי באופן יומיומי, שמפנק אותי מרצונו ומתייחס אלי כמו מלכה.

הגבר שלי רואה אותי, והוא דואג שאני תמיד אשים לב לזה.